זכרונות מלבנון

       לפני כמה חודשים הוזמנתי להיות אורח ב פודקאסט לענייני צבא וביטחון בניו יורק בשם סופרפ-רדיו.

שם, אולי בפעם הראשונה, יצא לי לדבר בפומבי על שירותי הצבאי כמפקד טנק בצה”ל (ובאנגלית). אחרי הראיון, המגיש, ג’יסון דלגאטו, נתן לי ביקורת על העובדה שלא כתבתי בפרוט על שירותי הצבאי בפרק האוטוביוגרפי של הספר שלי. עניתי לו שהסיבה לכך הייתה שהרגשתי שזה יסיח את דעת הקורא מהנושא הראשי של הספר – גילוי עיקוב סמוי ומשימות מיוחדות בסקטור האבטחה הפרטית בארצות הברית. הרגשתי גם שייקח ספר שלם כדי לתאר את השירות הצבאי שלי, ושאפילו אז רוב האנשים עדיין לא יבינו מה היה שם.

אבל אחר כך הבנתי שהסיבה האמיתית שלא כתבתי על השירות שלי הייתה שכמו הרבה ישראלים אחרים, זה מרגיש קצת לא נוח לדבר על זה. זה כמו שיש מין חוק לא כתוב שאומר שפשוט לא מדברים על דברים כאלה, לפחות לא עם אנשים מחוץ ליחידה (או לצבא). ומרגיש אפילו יותר מוזר לדבר על זה באנגלית. כל כך הרבה מהסיפור ומהחוויה לא עובר בתרגום לשפה זרה.

אבל עם כל זה, החלטתי לתת לזה צ’אנס (קודם באנגלית ועכשיו בעברית), לבדוק איך זה יושב אצלי ולספר טיפה על השירות שלי עם דגש על שתי העליות שלי ללבנון.

למרות ששתי העליות שלי לקו בלבנון היו קצרות, חשוב להבין שבתור מי שנולד וגדל בקיבוץ גשר הזיו (5 קילומטר מגבול לבנון) הסיפור שלי עם לבנון התחיל מלידה. רצועת הביטחון הרגישה כמו פלנטה אחרת אבל האמת היא שזה היה בעצם קל”ב. והקטיושות (ברוב המקרים רקטות גראד 122 מילימטר)  שהיינו חוטפים משם, בנוסף למתקפות הטרור, התחילו חמש שנים לפני שנולדתי והמשיכו לפני, בזמן ואחרי השרות שלי.

לגור בגשר הזיו בזמנו אמר שכולנו היינו רגילים ליפול לרצפה כששומעים פיצוץ, או את רעש הסילון לפני שהקטיושה נופלת או את השריקה כשהיא עוברת מעל לראש. לרוץ למקלטים בלילה היה דיי רגיל ואני זוכר איך שזה הפך למין תחרות עם האח והאחות שלי מידי פעם – מי מגיע למקלט ראשון.

מוזר קצת לחשוב על זה אבל אני חטפתי פי אלף יותר אש אויב בקיבוץ לפני הצבא מאשר בצבא, ואפילו בזמן השירות שלי היינו חוטפים קטיושות בקיבוץ כשהייתי יוצא לסופי שבוע ורגילות. כשהייתי ילד קטן אבא שלי אמר לי (באידיאליזם לגמרי מופרז) שאולי עד שאהיה בן 18 כבר לא נצטרך צבא. זה מן הסתם היה רעין די הזוי, ועד שהגעתי לגיל 18 ידעתי טוב מאוד למה אני צריך לשרת.

בתוך רצועת הביטחון בלבנון לא הייתי יותר מכמה שבועות, אבל יצא לי לשרת בשניים מהמוצבים הכי חמים ומסוכנים—עישייה וריחן—בתקופה יחסית חמה—1995 ואז ב-1996. מתחי פצמ”רים היו דבר יומיומי (לפעמים יותר מפעם ביום) והיינו יוצאים למארבי ארטישוק בלילות ופתיחות צירים וחיפויים על שיירות במשך היום.

מכיוון שאין ממש דרך טובה להסביר את לבנון למי שלא היה שם, אני פשוט אספר לכם כמה חוויות רנדומליות שחוויתי עם כמה תמונות שצילמתי שם כששירתי בגדוד 82 של חטיבה 7.

Lebanon-6Lebanon-5

את שתי התמונות האלה צילמתי מעמדת הטען של טנק המרכבה 2ב שבו הייתי במהלך פתיחת ציר בין עיישיה לריחן ב 1995. עליתי ללבנון בתור ממלא מקום אבל בגלל שכב הייתי מפקד טנק (מט”ק) שמסוגל לבצע את כל תפקידי הצוות הייתי מחליף תפקידים כדי לתת לאנשי צוות שונים לקחת ימי מנוחה או יציאות הביתה. ביום ההוא שרתתי בתור טען-קשר, בצריח משמאל למט”ק.

בתמונות אפשר לראות מקדימה את החי”רניקים ואת הכלב של ה”עוקץ”. כמה שניות אחרי שצילמתי את התמונות קיבלנו בצעקות דרך הקשר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע במצב כזה “טילים, טילים, טילים”.

אדרנלין מפמפם, כולנו קופצים לתרגולת טילים. מתגים מוכנים, תותח טעון, הנהג מוריד אותנו לצד הדרך (בזהירות כדי לא לדרוס את החי”רניקים). המט”ק ואני עם פלג גוף עליון מחוץ לצריח מחפשים בטרוף מקורות ירי, המט”ק מסובב את התותח ממיקום חשוד אחד לשני. לקח לנו כמה רגעים ארוכים ומפחידים לשים לב לעובדה שהחי”רניקים פשוט המשיכו ללכת קדימה בקצב הרגיל כמו ששום דבר לא קרה. ואחרי עוד כמה שניות הבנו שבאמת שום דבר לא קרה, לפחות לא לכוח שלנו. התרעת הטילים רק נשמעה בקשר בתוך הטנק שלנו. זה היה בגלל שהיינו מקושרים לטנקים בריחן ושם אחד מהטנקים חטף ירי טילים על העמדה שלו. בפאניקה של המט”ק ההוא, הוא שידר בטעות בקשר חוץ (במקום בקשר פנים) והכניס את כל הטנקים בגזרה לפאניקה שלו. למרבה המזל, הצוות שלו עבד מהר, הטנק שלו לא נפגע וכולנו בסוף היום צחקנו על זה כשהגענו לריחן.

Lebanon-7
.כולנו שמחים ובטוחים בריחן יותר מאוחר באותו יום–אני עומד הכי ימני

Lebanon-4

צילמתי את התמונה הזאת מעיישיה, מבט מזרחה לכיוון עמדת “צרצר 19” בסוף דרך האפר מימין לעצים. היינו נוסעים לשם למארבי ארטישוק ולחיפויים על שיירות שעלו וירדו על הציר הראשי לארץ–ציר דרשנות.

כמה חודשים לפני שהגעתי, חבר שלי, יוסי וינשטוק, נהרג ממש שם. יוסי ואני התגייסנו לחטיבה 7 באוגוסט 1994. אחרי הטירונות והמקצועות בערבה, כולנו התפצלנו לאימון מתקדם (צמ”פ) בגדודים ברמת הגולן – יוסי בגדוד 75 ואני בגדוד 82. בסוף הצמ”פ יוסי ואני שוב נפגשנו כשהגענו לקורס הכנה שחטיבה 7 עושה לפני שהיא מחליטה את מי היא תשלח לקורס מפקדי טנקים (קמ”ט). בקורס חילקו אותנו לשלוש קבוצות בהתאם למקצועות שלנו בטנק – נהגים, תותחנים וטענים. יוסי ואני היינו טענים ובזמן שלנו ביחד בקורס הפכנו לצמד-חמד. יוסי היה אחד מהאנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים – בן אדם שמסוגל לגרום לך להשתין במכנסיים מצחוק. הקורס הפך לבדיחה אחת גדולה בשבילנו אבל בערך באמצע הקורס, אחרי שעברנו כמה מבחנים על אלקטרוניקה, הידראוליקה ובליסטיקה נאמר לי שאם אני לא אתחיל לשפר את הציונים שלי אני לא אשלח לקמ”ט.

 נורא הפחיד אותי הרעיון של לא להגיע לקמ”ט אז החלטתי שאני צריך טיפה להתרחק מיוסי כדי להתמקד יותר בלימודים. זה היה הרבה יותר משעמם והרגשתי לא נעים מיוסי, אבל חשבתי שאם אני אמשיך לעשות צחוקים עם יוסי כל היום, אין סיכוי שאני מתקבל לקמ”ט. בסופו של דבר הצלחתי לעבור את קורס ההכנה – בקושי. אני המשכתי לקמ”ט בשיזפון ויוסי, שלא הצליח, שובץ בתור טען בגדוד 77. בסוף הקורס נפרדנו עם חיבוק, כמו שתמיד נפרדנו, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים..
בזמן שהייתי בקמ”ט, הגדוד של יוסי עלה ללבנון. קצת אחרי שהפכתי למפקד טנק וחזרתי לרמת הגולן, הטנק של יוסי שהיה בעישייה עלה לעמדת “צרצר 19” כדי לכפות על שיירה שעלתה על ציר “דרשנות”. זה היה יום ראשון, 30 ליולי 1995. החיפוי היה בעיקר לכיוון דרום, דרום-מערב ואז העמדה התחילה לחטוף טילי סאגר מכיוון צפון מזרח. זה היה כיוון לא צפוי כי הם לא ניסו לתקוף את השיירה, הם תקפו את הטנק שחיפה על השיירה מ”צרצר 19″. הטיל הראשון פספס את הטנק. יונתן, מפקד הטנק ויוסי, הטען, היו עם חלק גוף עליון מחוץ לטנק כדי לחפש את מקורות הירי. אז הגיע טיל סאגר נוסף שפגע ביוסי ישירות. הטיל פשוט הוריד לו את כל החלק העליון של הגוף ויוסי נהרג במקום. יונתן נפצע והטנק הצליח איכשהו לסגת למקום בטוח.

מאז אותו היום אני לא יכול להפסיק לחשוב על אותו קורס הכנה לקמ”ט. יוסי ואני היינו ביחד כמעט כל הזמן –שני הליצנים של הקורס. זה בקלות היה יכול להיות יוסי שנשלח לקמ”ט ואני לגדוד 77. אני בסוף יצאתי מעישייה בלי שריטה ויוסי לא יצא משם בחיים. אני המשכתי לחיות חיים מלאים ויוסי נשאר בן 19, שם על הגבעה הארורה הזאת. לא עובר יום שבו אני לא חושב על .יוסי – על זה שהוא היה יכול להיות פה היום במקומי
כל יום אני מחבק את אשתי ואת הבן שלי חזק, חזק – כמה שניות מעבר למה שהם רוצים. וכל יום אני חושב על יוסי .

בלילה נורא כמה חודשים אחרי שיוסי נהרג הקפיצו את הטנק שלי ל”צרצר 19″ כדי ליצר מגע אש עם חוליית מחבלים שזוהתה בעמק מרג’ עיון מזרחית לנו. אני זוכר את ההתרגשות שלי כשקפצנו לשם ושחשבתי על הסיכוי שאולי יהיה לנו לחסל את החוליה שהרגה את יוסי. באותו לילה מילאתי את תפקיד התותחן ועם רגשות נקמה שמחתי על הצ’אנס שאולי יהיה לי ממש ללחוץ על ההדק ולהרים אותם באוויר.

מסיבות שאני לא יכול לפרט, אני לא יכול לכתוב מה בסוף קרה שם באותו לילה, ומה ראיתי דרך כוונות הארטישוק. היו באירוע כמה יחידות שונות (גם שריון וגם חי”ר) ולא מעט ירי מכמה כיוונים שונים. אבל עד היום אני מודה על זה שלא יריתי באותו הלילה כי זה היה מקרה של זיהוי שגוי. ולמרות זאת, הרגשת ההקלה שלי גם מהולה בבושה על מה שקרה באירוע ההוא, על כמה רע הוא נגמר ועל כמה רציתי לירות. אם זה היה תלוי בי, אף אחד בעמק המקולל הזה לא היה נשאר בחיים. הדבר היחיד שמנע שם אסון מוחלט הייתה העובדה שלא נתנו לטנק שלי אישור ירי, למרות הצעקות שלנו בקשר.

עשרים ושלוש שנה עברו מאז אותו לילה אבל אני עדיין זוכר כל פרט ממה שראיתי שם בין עצי הזיתים בעמק. אני אפילו זוכר את סוג התחמושת שהייתה בתותח ואת הטווח למטרה.

Lebanon-12Lebanon-10

תמונות של רגעי נחת במוצב עיישיה. אחד הפרדוקסים הכי מטורפים שהיו לי היה שבזמן שהייתי שם הקיבוץ שלי חטף מטח קטיושות. אני זוכר כמה זה הרתיח אותי להיות בלבנון כדי להגן על יישובי הצפון—על הקיבוץ שלי—והנה החיזבאללה כמעת הלכה למעשה יורה קטיושות מעל לראש שלי כדי להגיע לקיבוץ. מיהרתי לקבל תור לטלפון כדי להתקשר לבית ולשאול אם הכל בסדר. זה היה אפילו יותר הזוי כי דיברתי אם אמא שלי שאפילו לא ידעה מאיפה אני מתקשר. כמו הרבה חברה’ אחרים, לא אמרתי לאמא שלי שאני עולה ללבנון. לאבא שלי כן סיפרתי כי רציתי שישאיל לי את המצלמה שלו (שבה צילמתי את התמונות האלה), אבל השבעתי אותו שלא יספר לאמא שלי והיא באמת לא ידעה על זה עד הרבה יותר מאוחר.

Lebanon-9

ב 1996 הגעתי למוצב ריחן (שהיה אפילו יותר מטורף מעיישיה). צילמתי את התמונה הזאת מהצד המערבי של המוצב (מאזור משטח הטנקים) לכיוון מזרח. ברקע אפשר לראות את רכס החרמון הסורי.

ביום שמש יפה אחד, טנק אחר מהמוצב נתקע  עם מנוע שפוך בעמדת יום, גבוה על ההר מול רכס הכסרה. הטנק שבו הייתי גם לא היה במצב טוב (מצב טיפוסי בחורף הלבנוני) ופחדנו שגם אנחנו נתקע שם אם נעלה לגרור את הטנק התקוע. היה במוצב דחפור די-9 ממוגן שהיה יכול לגרור הרבה יותר טוב מאיתנו אבל אנחנו קיבלנו את הפקודה אז אנחנו עלינו לחלץ אותו.

הטנק התקוע היה חלק מכוח חי”ר שעלה לשם עם נגמחו”ן יום לפני וששכב במארב בתוך השיחים אל מול הכסרה. כשהגענו לשם עם הטנק שלנו, חיברנו את כבלי הגרירה לטנק התקוע והתחלנו לגרור אותו. עשר שניות לתוך הגרירה הטנק שלנו התחיל להעלות עשן שחור. “פאק, עכשיו גם אנחנו תקועים”. ניתקנו את כבלי הגרירה וראינו שאנחנו עדיין יכולים לנסוע אבל רק לעט כי המנוע שלנו גם חצי נשפך. עלינו בקשר מול המוצב כדי שישלחו את הדי-9 שעכשיו צריך לגרור שני טנקים במקום רק אחד.

בזמן שחיכינו, שני צוותי הטנקים ישבו, אכלו וקשקשו אחד עם השני (בתוך ועל הטנקים). זה היה יום שמש יפה באמצע החורף ואני זוכר איך צחקנו שעם המזל שלנו, עם שני טנקים תקועים על ההר, החיזבאללה עוד שניה יתחילו לירות. אבל לבנון זו ארץ שיש בה עיניים בכל מקום ותוך כמה דקות האש באמת התחילה. עד אז כבר הייתי די רגיל לנפילות פצמ”רים אבל מה שחטפנו שם היה הדבר הכי מדויק ומאסיבי שחטפתי עד היום. אמנם היינו בעמדות יום אחוריות אבל החיזבאללה ידעו בדיוק איפה היינו—תקועים על ההר.

כמה רע שהיה לנו, לפחות היינו בתוך טנקים בעמדות יום מוגנות מכינון ישיר. לחי”רניקים בצד השני של הפסגה אפילו את זה לא היה, ובנוסף לפצמ”רים הם גם חטפו אש מקלעים ותול”רים. למרות ההסוואה שלהם החיזבאללה ידע גם איפה הם. אני עדיין זוכר את הצעקות שלהם בקשר בזמן שהם ניסו להחזיר אש.

באותו יום מילאתי את תפקיד התותחן, והמט”ק (שהיה מפקד מחלקה) נתן פקודה לנהג לעלות מעל לפסגה כדי שנוכל להחזיר אש ולחפות על החי”רניקים. כשהטנק התחיל לעלות את הרמפה הקצרה והתלולה שתביא אותנו למעלה, אני זוכר איך הייתי מאה אחוז משוכנע שהחיזבאללה מחכים לנו בצד השני על טילי סאגר—נעולים על הנקודה המדויקת שבה נצוץ מעבר לפסגה. טנקים אחרים כבר חטפו שם לפנינו והחיזבאללונים ידעו טוב איך לזהות מיקומי טנקים לפי העשן מהאגזוז. הרעיון הכללי זה לעלות לרמפות לאט כדי שלא יהיה מספיק עשן כדי שידעו איפה הטנק, אבל הטנק החצי שפוך שלנו הוציא כל כך הרבה עשן שחור שכל סאגר באזור היה יכול להתכוונן עלינו ברגע שנבצבץ מעבר לפסגה. אדרנלין מפמפם, פגז טעון בקנה, מתגים מוכנים ואנחנו עולים לתת מגע.

ואז, כמה מטרים לפני הפסגה, המנוע נשפך לגמרי. עשן, רעש בפול-גז, אבל הטנק לא מצליח לעלות. אני זוכר את המ”מ צורח באטרף לנהג להעיף אותנו למעלה כבר, שלא אכפת לו אם המנוע גם יישרף לגמרי, אבל שום דבר לא עזר, הטנק לא הצליח לעלות.

עם תסכול מטורף מזה שאנחנו לא יכולים להחזיר אש כמו שצריך, כל מה שהצלחנו לירות שם מהצד המוגן של ההר היו פצמ”רי  60 מילימטר קטנים מהמרגמה של הטנק. העפנו לעבר מקורות הירי המשוערים את כל מה שהיה לנו, והחי”רניקים גם השתדלו לכוון אותנו, אבל אני די בטוח שלא פגענו בשום דבר חוץ מעצים ושיחים.

לצה”ל תמיד היה יתרון טקטי מעל ומעבר לחיזבאללה אבל בימים כאלה הרגשנו פחות כמו ציידים ויותר כמו תרנגולות הודו במטווח ירי. בסופו של דבר חיל האוויר היה צריך להגיע לשם כדי להרגיע את העניינים ובנס כולם הצליחו לרדת חזרה למוצב באותו יום. הדי-9 הגיע ואחד אחד הוריד אותנו למוצב עם זנב בין הרגליים.

לחימת גרילה כמו זאת מול החיזבאללה בלבנון זה דבר נורא מתסכל. האש שלהם יכולה להיות מאוד מדויקת ומפתיעה אבל ברגע שמחזירים אש פתאום כבר אין שם על מי לירות. הנזק היחיד לחיזבאללה שאני הייתי מעורב בהנחלתו היה כשירינו כמה פגזים על עמדת אויב לא מאוישת בכסרה (שיכול להיות שפשוט הייתה ערימת עפר בלי משמעות) וכשירינו אש מקלעים על מה שנראה לנו שהיה אולי מטען נפץ שחיכה לנו בעמדת לילה (שהסתבר שבעצם היה סתם ארגז קרטון שהתגלגל לשם ברוח). ובכל הזמן הזה הקטיושות המשיכו לעוף לגליל וחברים, מפקדים וחיילים שלי המשיכו להרג ולהיפצע שם.

היה את החבר שלי יוסי וינשטוק שנהרג בעיישיה ב 95. היה את ליאור רמון מפלחה”ן נח”ל שיצא לי לעשות אתו אימון משולב (שריון-הנדסה) ולהכיר אותו טיפה לפני שהוא נפל ב 96 באירוע “בז” ליד מוצב דלעת. נועם, מהבית ספר שלי, שנהרג ב 94 בדרך לבופור. צ’ופצ’יק מקיבוץ סער שנפצע קשה ב 98. מרדכי עציון שעשה איתי מסלול וקורס מט”קים שנפצע קשה מפגיעת טיל נ”ט בטנק שלו במוצב דלעת ב97 .הטען של מרדכי, ליאור שבתאי, היה חיל שלי שאימנתי בבסיס סיירים להיות טען לפני שהוא הגיע לצוות של מרדכי. ליאור נהרג מהטיל הזה. דביר לניר, שהיה אחד מהמפקדים (“גננים”) שלי בקורס מפקדי טנקים, נהרג באסון המסוקים ב 97. ועוד, ועוד, ועוד…

אני זוכר כמה מפחיד היה הרעיון בזמנו של לצאת מרצועת הביטחון. אני זוכר שחשבנו שאם ככה רע ליישובי הצפון כמו הקיבוץ שלי עם רצועת הביטחון, יהיה פי אלף יותר רע בלעדיה. ואז הגיע הפינוי והכל נרגע. אז למה כל זה היה טוב בכלל? ואחרי שש שנים הגיעה מלחמת לבנון השנייה והראתה שאולי לא הכל היה רגוע ממש, ואחרי המלחמה עוד פעם שקט—עד הפעם הבאה.

אני כבר מזמן לא גר בקיבוץ, ולסיפורים ולזיכרונות האלה אין ממש כיוון או אג’נדה. הם מבטאים חלק מההוויה המבלבלת, הפרדוקסלית, העצובה והמתסכלת של אותם ימים, אבל זה חשוב לי לזכור אותם, וחשוב יותר מהכל לזכור את אלו שכבר לא איתנו, את אלו שלא שרדו את רצועת הביטחון.

Lebanon-8
ריחן

Lebanon-11

Lebanon-2-1
עיישיה
Lebanon-3
עיישיה
Lebanon-1-1
עיישיה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s