בתור בן אדם שכותב ומשתף לא מעט, רק לא מזמן הבנתי שדווקא על השרות ברצועת הביטחון לא כתבתי. ניסיתי לתת לזה כל מיני סיבות כאלה ואחרות אבל בסוף הבנתי שהסיבה האמיתית שלא כתבתי על השירות שלי הייתה שכמו הרבה ישראלים אחרים, זה מרגיש קצת לא נוח לדבר על זה. זה כמו שיש מין חוק לא כתוב שאומר שפשוט לא מדברים על דברים כאלה, לפחות .לא עם אנשים מחוץ ליחידה או לצבא

אבל עם כל זה, החלטתי לתת לזה צ’אנס (קודם באנגלית ועכשיו בעברית), לבדוק איך זה יושב אצלי ולספר טיפה על השרות שלי ברצועת הביטחון בלבנון.

קצת רקע

למרות ששתי העליות שלי לקו בלבנון היו קצרות, חשוב להבין שבתור מי שנולד וגדל בקיבוץ גשר הזיו (5 קילומטר מגבול לבנון) הסיפור שלי עם לבנון התחיל מלידה. כשיירו קטיושות על נהריה, רובם נפלו עלינו. וכמה שרצועת הביטחון הרגישה כמו פלנטה אחרת, האמת היא שזה היה בעצם קל”ב.
לגור בגשר הזיו בזמנו אמר שכולנו היינו רגילים ליפול לרצפה כששומעים פיצוץ, או את רעש הסילון לפני שהקטיושה נופלת, או את השריקה כשהיא עוברת מעל לראש. כולנו גם ידענו להבדיל בין הרעש של יציאות (תותחנים לרוב) לבין נפילות. לרוץ למקלטים בלילה היה דיי רגיל ואני זוכר בתור ילד איך שזה הפך למין תחרות עם האח והאחות שלי – מי מגיע למקלט ראשון. בכלל, בקיבוץ מצחיק של מטורפים הייתה מין תחרות בין הילדים מי יאסוף יותר רסיסים, מי יראה יותר פיצוצים בזמן אמת – אשכרה היינו רצים לחלון או פותחים את הדלת לראות כששמענו נפילות (אין לי מושג למה ואיך ההורים שלנו נתנו לזה לקרות). צלצולים באוזניים אחרי פיצוץ היה משהו להתגאות בו.
מוזר קצת לחשוב על זה אבל אני חטפתי פי אלף יותר אש אויב בקיבוץ לפני ואפילו בזמן הצבא מאשר בצבא.
ליל הגלשונים תפס אותי בכיתה ז’. אני לעולם לא אשכח איך לילה הופך למין יום הזוי עם צלליות מרקדות כשכל השמיים מלאים בפצצות תאורה. הדבר הכי מפחיד היה כל הפיצוצים הקרובים ממש בתוך הקיבוץ. לא קטיושות. הייתי בטוח שמחבלים נכנסו לקיבוץ. בסוף התברר שזה היה אבא של אחד מהחברים שלי שהיה בכיתת כוננות והציב מרגמה באמצע הדשא הגדול ליד החדר אוכל ושיגר פצצות תאורה לשמיים. בדשא נשאר חור מגעיל לכמה שבועות אחר כך.
אני זוכר פעם אחת אחרי י”ב (1993) כשישבתי בחדר שלי בערב (חדר נעורים בקיבוץ = דירת סטודיו קטנה) ופתאום פיצוצים. אני כמו דביל פותח חלון לכיוון מערב, רואה הבזק ומקבל בום. צלצולים באוזניים אני רץ לדלת הפתוחה בצד השני של החדר (לא בדיוק יודע למה) ונופל אחורה על הרצפה עם בום מטורף לפנים. עדיין על הרצפה, במין זחילת סרטן מטורפת אני בועט את עצמי לתוך חדר השירותים הקצת יותר מוגן כדי להמשיך לשבת על הרצפה עם דופק בשמיים ואוזניים מצלצלות. שומע עוד כמה קטיושות ממשיכות ליפול באזור.
“דין וחשבון” תפש אותנו באמצע גיוס נטיעה בבננות. כולנו עומדים בשדה פתוח ובום, כולם יורדים לקרקע, 500 מטר צפונית מתרומם ענן אבק. בום, 500 מטר מזרחה עולה עוד ענן אבק. עוד כמה בומים יותר רחוקים ואז שקט (אח”כ התותחנים שלנו יחזירו אש). כל הקיבוצניקים מתרוממים לאט עם חיוכים מטופשים של “הופה. היה דיי קרוב… יאללה, חזרה לעבודה.” רק חאלד הבדואי מכפר ערב אל עראמשה (ממש על הגבול, כמה קילומטרים מגשר הזיו) שעובד איתנו חושב שאנחנו חבורה של מג’נונים ואומר שהוא חוזר הביתה.
באפריל 1996 אני כבר עם קצת פז”מ בצבא (וכבר אחרי כמה שבועות בעישייה לקראת סוף 95) והתמזל מזלי להיות ברגילה בקיבוץ – בדיוק כש”ענבי זעם” מתחיל. את רוב הרגילה אני מבלה שוב על הרצפה בחדר שלי ובתוך מקלט (אני כבר מזמן לא רץ לראות פיצוצים אבל עדיין מצליח איכשהו לראות מהחלון מטח שלם נופל על הכניסה לקיבוץ כברי). הדם שלי רותח שאני לא יכול לעשות כלום.
ואפילו לא דיברנו על יוני 1982 – שלושה ימים רצופים מתחת לאדמה בתוך מקלט. פיצוצים בחוץ נשמעים כמו סוף העולם. אני לא אשכח איך אמא שלי בכתה בלילה ההוא במקלט כשפתאום הגיעו מהצבא לקחת את אבא שלי למילואים.
אז אחרי כל זה, לחטוף פצמ”רים בעישייה וריחן הרגיש די סטנדרטי רוב הזמן. אבל בגלל שגדלתי בחברה קיבוצניקית מצחיקה וצינית, לא היו לי יותר מידי אשליות אידאליסטיות לגבי הגנה על הבית. מבחינתי אני עליתי לשם פשוט כדי קצת להחזיר אש – זה הכל.
ומכל השרות שלי, הדבר שאני מתחרט עליו הכי הרבה זה שלא הייתי בלבנון יותר – רק כמה שבועות בגזרה המזרחית. לגזרה המערבית מול הקיבוץ אפילו לא יצא לי להגיע כי חטיבה 7 לא פעלה שם אז.

בתוך רצועת הביטחון בלבנון לא הייתי יותר מכמה שבועות, אבל יצא לי לשרת בשניים מהמוצבים הכי חמים ומסוכנים—עישייה וריחן—בתקופה יחסית חמה—1995 ואז ב-1996. מטחי פצמ”רים היו דבר יומיומי (לפעמים יותר מפעם ביום) והיינו יוצאים למארבי ארטישוק בלילות ופתיחות צירים וחיפויים על שיירות במשך היום.

מכיוון שאין ממש דרך טובה להסביר את לבנון למי שלא היה שם, אני פשוט אספר לכם כמה חוויות רנדומליות שחוויתי עם כמה תמונות שצילמתי שם כששירתי בגדוד 82 של חטיבה 7 וכמה תמונות של חברה’ אחרים שהיו שם.

“טילים! טילים”

את שתי התמונות האלה צילמתי מעמדת הטען של טנק המרכבה 2ב שבו הייתי במהלך פתיחת ציר בין עיישיה לריחן ב 1995. עליתי ללבנון בתור ממלא מקום אבל בגלל שכבר הייתי מפקד טנק (מט”ק) שמסוגל לבצע את כל תפקידי הצוות הייתי מחליף תפקידים כדי לתת לאנשי צוות שונים לקחת ימי מנוחה או יציאות הביתה. ביום ההוא שרתתי בתור טען-קשר, בצריח משמאל למט”ק.

בתמונות אפשר לראות מקדימה את החי”רניקים ואת הכלב של ה”עוקץ”. כמה שניות אחרי שצילמתי את התמונות קיבלנו בצעקות דרך הקשר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע במצב כזה טילים, טילים, טילים.

אדרנלין מפמפם, כולנו מתכוננים לתרגולת טילים. מתגים מוכנים, תותח טעון, הנהג מוריד אותנו לצד הדרך (בזהירות כדי לא לדרוס את החי”רניקים). המט”ק ואני עם פלג גוף עליון מחוץ לצריח מחפשים בטרוף מקורות ירי, המט”ק מסובב את התותח ממיקום חשוד אחד לשני. לקח לנו כמה רגעים ארוכים ומפחידים לשים לב לעובדה שהחי”רניקים פשוט המשיכו ללכת קדימה בקצב הרגיל כמו ששום דבר לא קרה. ואחרי עוד כמה שניות הבנו שבאמת שום דבר לא קרה, לפחות לא לכוח שלנו. התרעת הטילים רק נשמעה בקשר בתוך הטנק שלנו. זה היה בגלל שהיינו מקושרים לטנקים בריחן ושם אחד מהטנקים חטף ירי טילים על העמדה שלו. כנראה באטרף של המט”ק ההוא, הוא שידר בטעות בקשר חוץ (במקום בקשר פנים) והכניס את כל הטנקים בגזרה לאטרף שלו. למרבה המזל, הצוות שלו עבד מהר, הטנק שלו לא נפגע וכולנו בסוף היום צחקנו על זה כשהגענו לריחן.

יוסי

צילמתי את התמונה הזאת מעיישיה, מבט מזרחה לכיוון עמדת “צרצר 19” בסוף דרך האפר מימין לעצים. היינו נוסעים לשם למארבי ארטישוק ולחיפויים על שיירות שעלו וירדו על הציר הראשי לארץ–ציר דרשנות.

כמה חודשים לפני שהגעתי, חבר שלי, יוסי וינשטוק, נהרג ממש שם. יוסי ואני התגייסנו לחטיבה 7 באוגוסט 1994. אחרי הטירונות והמקצועות בערבה, כולנו התפצלנו לאימון מתקדם (צמ”פ) בגדודים ברמת הגולן – יוסי בגדוד 75 ואני בגדוד 82. בסוף הצמ”פ יוסי ואני שוב נפגשנו כשהגענו לקורס הכנה שחטיבה 7 עושה לפני שהיא מחליטה את מי היא תשלח לקורס מפקדי טנקים (קמ”ט). בקורס חילקו אותנו לשלוש קבוצות בהתאם למקצועות שלנו בטנק – נהגים, תותחנים וטענים. יוסי ואני היינו טענים ובזמן שלנו ביחד בקורס הפכנו לצמד-חמד. יוסי היה אחד מהאנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים – בן אדם שמסוגל לגרום לך להשתין במכנסיים מצחוק. הקורס הפך לבדיחה אחת גדולה בשבילנו אבל בערך באמצע הקורס, אחרי שעברנו כמה מבחנים על אלקטרוניקה, הידרוליקה ובליסטיקה נאמר לי שאם אני לא אתחיל לשפר את הציונים שלי אני לא אשלח לקמ”ט.

 נורא הפחיד אותי הרעיון של לא להגיע לקמ”ט אז החלטתי שאני צריך טיפה להתרחק מיוסי כדי להתמקד יותר בלימודים. זה היה הרבה יותר משעמם והרגשתי לא נעים מיוסי, אבל חשבתי שאם אני אמשיך לעשות צחוקים עם יוסי כל היום, אין סיכוי שאני מתקבל לקמ”ט. בסופו של דבר הצלחתי לעבור את קורס ההכנה – בקושי. אני המשכתי לקמ”ט בשיזפון ויוסי, שלא הצליח, שובץ בתור טען בגדוד 77. בסוף הקורס נפרדנו עם חיבוק, כמו שתמיד נפרדנו, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים..
בזמן שהייתי בקמ”ט, הגדוד של יוסי עלה ללבנון. קצת אחרי שהפכתי למפקד טנק וחזרתי לרמת הגולן, הטנק של יוסי שהיה בעישייה עלה לעמדת “צרצר 19” כדי לכפות על שיירה שעלתה על ציר “דרשנות”. זה היה יום ראשון, 30 ליולי 1995. החיפוי היה בעיקר לכיוון דרום, דרום-מערב ואז העמדה התחילה לחטוף טילי סאגר מכיוון צפון מזרח. זה היה כיוון לא צפוי כי הם לא ניסו לתקוף את השיירה, הם תקפו את הטנק שחיפה על השיירה מ”צרצר 19″. הטיל הראשון פספס את הטנק. יונתן, מפקד הטנק ויוסי, הטען, היו עם פלג גוף עליון מחוץ לטנק כדי לחפש את מקורות הירי. אז הגיע טיל סאגר נוסף שפגע ביוסי ישירות. הטיל פשוט הוריד לו את כל החלק העליון של הגוף ויוסי נהרג במקום. יונתן נפצע והטנק הצליח איכשהו לסגת למקום בטוח.

מאז אותו יום אני לא יכול להפסיק לחשוב על אותו קורס הכנה לקמ”ט. יוסי ואני היינו ביחד כמעט כל הזמן –שני הליצנים של הקורס. זה בקלות היה יכול להיות יוסי שנשלח לקמ”ט ואני לגדוד 77. אני בסוף יצאתי מעישייה בלי שריטה ויוסי לא יצא משם בחיים. אני המשכתי לחיות חיים מלאים ויוסי נשאר בן 19, שם על הגבעה הארורה הזאת. לא עובר יום שבו אני לא חושב על .יוסי – על זה שהוא היה יכול להיות פה היום במקומי
כל יום אני מחבק את אשתי ואת הבן שלי חזק, חזק – כמה שניות מעבר למה שהם רוצים. וכל יום אני חושב על יוסי .

ירי על חוליה

בלילה אחד כמה חודשים אחרי שיוסי נהרג הקפיצו את הטנק שלי ל”צרצר 19″ כדי ליצר מגע אש עם חוליית מחבלים שזוהתה בעמק מרג’ עיון מזרחית לנו. אני זוכר את ההתרגשות שלי כשקפצנו לשם ושחשבתי על הסיכוי שאולי יהיה לנו לחסל את החוליה שהרגה את יוסי. באותו לילה מילאתי את תפקיד התותחן ועם רגשות נקמה שמחתי על הצ’אנס שאולי יהיה לי ממש ללחוץ על ההדק ולהרים אותם באוויר.

קודם כל טיפה הקדמה. אני סופחתי לפלוגה ג’ גדוד 82 כמה שבועות קודם. בדיוק סיימתי להעביר צמ”פ בתור מט”ק צעיר (ולא כל כך מוצלח) במשתא ובגלל שלא הייתי באל”ת עליתי בתור מחליף אנשי צוות בעישייה (פעם טען, פעם תותחן, מה שבא). פלוגה ג’ כבר הייתה לקראת סוף הקו, מה שאומר שכולם כבר היו משופשפים ועייפים וצינים. אני מצטרף, די מתלהב ונורא מנסה לא לעשות מעצמי צחוק, לא לשאול יותר מידי שאלות מטומטמות ולא לעשות פאדיחות – מצליח לי אולי חצי מהזמן.

לקראת סוף הקו מגיע אלינו מ”מ מ-188 לחפיפה. מתלהב רציני אבל אני דווקא חיבבתי אותו. קודם כל כי אני זוכר אותו בתור בחור נחמד אבל גם בגלל שסוף סוף יש מישהו יותר חדש ממני שעושה יותר פאדיחות ממני: כל מיני דיווחים שגויים, על השמיס מנסה לקבל אישור ירי על חוליה שהוא “זיהה” במארב ארטישוק איתנו ומתווכח עם הקשתים שאומרים לו שזו חוליית חזירי בר, כל מיני צחוקים – וסוף סוף יש אפילו לי על מי לצחוק.

מפה לשם, הוא ממשיך לחפיפה במרג’ עיון. כמה ימים אח”כ הטנק שלנו מוקפץ לצרצר 19 כי יש זיהוי של חוליה. אני בעמדת תותחן והטנק שלנו נותן רייס לשם.

עכשיו הקדמה להקדמה. כל זה קורה כמה חודשים אחרי שחבר שלי, יוסי וינשטוק נהרג בצרצר 19 כשחוליה ירתה עליו סאגר, אז אני סופר מתלהב לקפוץ לשם ולהוריד חוליית מחבלים (מי יודע, אולי זאת אפילו אותה החוליה). בדרך כבר שומעים קול מוכר בקשר – אותו הקול שהתווכח עם הקשתים על החזירי בר בשמיס. מגיעים לצרצר 19 ואשכרה מזהים חוליה של חמושים. אנחנו מהר מכינים סדרת פלאשט. אפילו הטווח לא רחוק במיוחד. אין מצב שאנחנו מפספסים. הטען מוציא מהר את החלול וטוען את הפלאשט הראשון. הדופק שלי בשמיים. אני לא מאמין שאני אשכרה תותחן שהולך להוריד חוליית חיזבאללה. לנו בינתיים אין אישור ירי. אני עוקב אחרי כל תנועה שלהם דרך הארטישוק. פתאום אני רואה מין עיגול אבק מוזר מתרומם ליד החוליה, ועוד אחד, ועוד אחד. ורק אז בדיליי אנחנו שומעים את הפיצוצים. הטנק במרג’ עיון יורה עליהם פלאשטים. נראה לי שהתיווח שלהם לא טוב אולי, המשפך הרג קטן מידי. זה רק מרים עיגולי אבק מסביבם. החוליה מתחילה לרוץ בין עצי הזית, אחד מהם מתחיל לירות באוויר עם הנשק שלו. אני רואה הכל צלול לגמרי, אפילו היירי שלו והכדורים שעפים למעלה נקלטים צלול לגמרי דרך הארטישוק (שהוא אמצעי ראיה תרמי). כולנו עכשיו באטרף, ערן המט”ק צועק בקשר שהמלוכלכים מבצעים, מבקש כל הזמן אישור ירי. אין אישור בינתיים. אני תוהה למה למרג’ עיון מותר ולנו לא?

החוליה כנראה מזהה מאיפה יורים עליהם והם תופסים מחסה מאחורי כמה עצי זית, כלומר מרג’ עיון לא יכולים לראות אותם אבל הם עם הגב לצרצר 19. אנחנו מחליפים מהר את הפלאשטים במעיכים (חלאס עם השטויות, אנחנו פשוט נרים אותם באוויר וזהו). ערן מתחנן לאישור ירי. המניאקים עם הגב אלינו. אני עם הצלב עליהם כל הזמן, לוזר עליהם כל כמה שניות. מחכים לאישור ירי, מחכים. פתאום שומעים את הזמזום של משאבת פינוי הגזים. לחצתי בטעות על ההדק. הטען, בהתאם להוראות לא דרך את ידית הטעינה אז שום דבר לא נורה. ערן המט”ק ישר צועק עלי “טובן, יא דפוק, לחצת על ההדק???” אני ממלמל משהו וישר חוטף ממנו בעיטה מוצדקת בג’נטקס (כנראה שעדיין לא סיימתי עם הפאדיחות). בסוף מקבלים חדל ירי לכולם. משהו לגבי זה שהם “לבנים” (או אולי “כחולים”, אני לא זוכר). “מה זאת אומרת?” אני שואל (כמו תמיד). זאת אומרת שהם או”מניקים. ומסתבר שירי באוויר זה סימן מוסכם לחדל. מבחינתנו זה היה סימן מוסכם ל-אני רוצה פגז מעיך על הראש.

הדבר הראשון שאני חושב (בן 20 מלא באדרנלין) זה: מה הם עושים שם בכלל??? יוצאים לטיול באמצע הלילה בשדות מסביב למרג’ עיון??? מטומטמים! מגיע להם! אין להם מושג כמה מזל יש להם! קוס אמא שלהם!!!

לאט לאט אני נרגע ואני רואה איך הם יוצאים מהמחסות שלהם. לא כולם הולכים לגמרי ישר. אחד נופל ושנים צריכים לעזור לו ללכת. נראה כמו שבסביבות מרג’ עיון אמבולנס מתקדם כדי לפגוש אותם. אני מתחיל להרגיש לא נעים, לא רק על זה שכמעט פירקתי את כולם אבל על זה שכל כך רציתי לעשות את זה. במזל גדול לא נהרג שם אף אחד. עדיין מרגיש לא נעים.

ועם כל זה, אני עדיין לא מבין מה הם חשבו שהם עושים שם – ומה בעצם הם עושים שם עד היום.

שגרת מוצב

שיחת טלפון הזויה

נובמבר 1995. אני בעישייה ומגיעה ידיעה על קטיושות לגליל המערבי. אני נכנס לתור לטלפון כדי להתקשר לבית לשאול אם הכל בסדר. אני בעישייה מתקשר לגשר הזיו כדי לשאול אם הכל בסדר שם. מדבר עם אמא שלי שאומרת שהכל בסדר ושואלת איפה אני. אני משקר כי מן הסתם לא אמרתי לה שאני עולה ללבנון. הפוך על הפוך – הזוי לגמרי

ריחן

לקראת סוף 1996 אני כבר סמ”ח בסיירים (ביסל”ש – בית זונות) ובפגרות בין המחזורים היה אפשר להתנדב לעלות ללבנון כדי להחליף אנשי צוות ולעזור לחבר’ה בקו. פז”מניק, לא פז”מניק קפצתי על ההזדמנות, בעיקר כשהתברר שמדובר בפלוגה א’ של גדוד 82 ושאני אעלה לריחן (כנראה שלא עבר לי הקטע הדפוק של לרצות ללכת למקום הכי מסוכן שאפשר). חוץ מזה, כבר יצא לי להיות בלבנון פעם אחת (כמה שבועות בעישייה ב-95 עם פלוגה ג) אז אולי הפעם אני אהיה קצת יותר משופשף, מבין עניין, פחות טמבל ששואל שאלות קיטבג כל הזמן. טוב, נראה

ביום שמש יפה אחד, טנק אחר מהמוצב נתקע  עם מנוע שפוך בעמדת יום, גבוה על רכס הכסרא. הטנק שבו הייתי גם לא היה במצב טוב (מצב טיפוסי בחורף הלבנוני) ופחדנו שגם אנחנו נתקע שם אם נעלה לגרור את הטנק התקוע. היה במוצב דחפור די-9 ממוגן שהיה יכול לגרור הרבה יותר טוב מאיתנו אבל אנחנו קיבלנו את הפקודה אז אנחנו עלינו לחלץ אותו.

הטנק התקוע היה חלק מכוח שכלל גם חי”רניקים שעלו לשם עם נגמחו”ן יום לפני וששכב במארב בתוך השיחים על המדרון הקדמי (מערבי) של הכסרא. כשהגענו לשם עם הטנק שלנו, הטנק השני ישב לו בנחת בעמדת יום (מדרון אחורי\מזרחי). חיברנו את כבלי הגרירה לטנק התקוע והתחלנו לגרור אותו. עשר שניות לתוך הגרירה הטנק שלנו מתחיל להעלות עשן שחור. “פאק, עכשיו גם אנחנו תקועים”. ניתקנו את כבלי הגרירה וראינו שאנחנו עדיין יכולים לנסוע טיפה אבל רק לעט כי המנוע שלנו גם חצי נשפך. עלינו בקשר מול המוצב כדי שישלחו את הדי-9 שעכשיו צריך לגרור שני טנקים במקום רק אחד.

בזמן שחיכינו, שני צוותי הטנקים ישבו, אכלו וקשקשו אחד עם השני (בתוך ועל הטנקים). היה משהו דיי כיפי בזה שאנחנו תקועים ביחד בעמדות יום בלי שום דבר לעשות חוץ מלחכות ל”דובי” שיגיע. זה היה יום שמש יפה בחורף ובאמת היה סבבה להירגע קצת, צחוקים, אחלה נוף, ועם כל רגשות הנחיתות שלי בתור “אורח” זה הרגיש טוב לדעת שסוף סוף אין לי מה לדאוג מלעשות פאדיחות. הייתי צריך להשתין אבל לא רציתי באמצע הסבבה. בראיה לאחור, הלחץ הזה שהיה לי בקטע חברתי של לא לעשות פאדיחות נראה דיי מטופש. אנחנו הרי בריחן ויש דברים הרבה יותר מסוכנים לדאוג מהם. אבל בגיל 21 הלחץ החברתי הזה היה נורא חשוב לי – אולי עדיין….

צחקנו שעם המזל שלנו – שני טנקים תקועים על הכסרא – חיזבאללה עוד שנייה יתחילו לירות. צחוק, צחוק אבל לבנון זו ארץ שיש בה עיניים בכל מקום ותוך כמה דקות “בום” פצמ”ר. כולם קופצים לתוך הטנקים. צוחקים כאילו על האירוניה, כאילו חיזבאללה שמעו אותנו מדברים או משהו. עוד כמה בומים. בסדר, לא ביג דיל – פצמ”רים נופלים כל יום. אבל אז התחיל פשוט גשם של פצמ”רים וכל החיוכים נעלמו. אפילו אם כבר התרגלת לפצמ”רים (אני גם הייתי רגיל לקטיושות), יש הבדל בין קטיושות על הקיבוץ או פצמ”רים על המוצב לבין פצמר”ים שמישהו יורה ספציפית עליך ושאתה גם שומע איך הם מתקרבים. יש בזה משהו יותר אישי – ויותר מפחיד. בשלב הזה כבר התחיל דיון על סגירת מדפים. אם אני זוכר נכון, המ”מ לא רצה לסגור בהתחלה אבל אז השתכנע (לא סגרנו אותם עד הסוף). עכשיו אני כבר מת להשתין. מתחרט שלא השתנתי קודם.

כמה רע שהיה לנו, לפחות היינו בתוך טנקים בעמדות יום מוגנות יחסית. לחי”רניקים בצד השני של הפסגה (מדרון קדמי) אפילו את זה לא היה ובנוסף לפצמ”רים הם גם חטפו בכינון ישיר אש מקלעים, מק”כים ותול”רים. למרות ההסוואה שלהם חיזבאללה ידע בדיוק איפה הם. אני עדיין זוכר את הצעקות שלהם בקשר בזמן שהם ניסו להחזיר אש.

באותו יום מילאתי את תפקיד התותחן, והמט”ק (שהיה מ”מ) נתן פקודה לנהג לעלות לפסגה כדי שנוכל להחזיר אש. העליה לעמדת ירי (ומארבי ארטישוק) על הכסרא הייתה נורא תלולה והנהג אומר למ”מ שהטנק לא יצליח לעלות. את המ”מ זה לא מעניין והוא צועק עליו לתת גז. מתוך עמדת התותחן אני זוכר מלא דברים שרצים לי בראש בזמן שהטנק מקרטע לכיוון העמדה: טנקים כבר חטפו סאגרים בדיוק ככה על הכסרא. הם בליינד מחכים לנו למעלה עם כמה סאגרים. מה זה מחכים – זה בטח כל הרעיון פה – זאת מלכודת. זה מארב לטנק והם יודעים שאם הם יירו על החי”רניקים אז אנחנו נחשוף את עצמנו כדי להחזיר אש ואז הם ידפקו אותנו.

כמה ימים קודם היינו פה במארב ארטישוק והמ”מ זיהה איזו תלולית עפר חדשה על רכס א-רפיע מולינו. ממה שהוסבר לי, כל הרכס הזה חפור מבפנים כמו קן נמלים של חיזבאללה. הם יורים עליך מאחד הפתחים וישר נעלמים חזרה פנימה. המ”מ שכבר באותו לילה נראה לי כמו קצת מתלהב מדווח, מבקש ומקבל אישור ירי. אנחנו יורים מעיך ולא מזהים פגיעה. לא ארוך-הורד, לא ימינה-שתיים, לא כלום. צריך לסרוק עם הארטישוק כדי לראות שהמעיך פגע אולי מאתיים מטר מהמטרה (מי עשה פה תיאום כוונות?). נותנים תיקון שמתאים יותר לחיל תותחנים ורק אחרי ארבע-חמש פגזים מזהים מטרה – חיסלנו תלולית אפר על הר סמוך. עם זה אנחנו עולים עכשיו כדי להחזיר אש…

אני חושב על היתרונות של להיות תותחן עכשיו. מצד אחד אני אהיה זה שיורה, וחוץ מזה אני גם דיי מוגן עמוק בתוך הטנק. מצד שני מרכבות 2ב כבר נחדרו בעבר ואם זה קורה אני תקוע – עמוק בתוך הטנק. לא לחשוב על זה. יש לי פחד – ברור. אבל יש פחד אפילו יותר גדול מלעשות פאדיחות – פחד לא לתפקד כמו שצריך. חלק ממני רצה לעלות לשם, לירות, בשאיפה לתת תרגולת טילים ולא לחטוף אחת בטנק. בכל זאת, עליתי ללבנון לחפש אקשן והנה האקשן. אבל מצד שני אני לא מבין למה זה טוב. למה סתם לרוץ לתוך מלכודת? וכוס אמק, קרב אמיתי ואני מת – מת להשתין.

הטנק ממשיך לקרטע ואני לא מסוגל להתאפק “ברגע שאנחנו עולים אנחנו חוטפים טילים!” אני אומר בקשר פנים. אין תשובה והטנק ממשיך לזחול קדימה, עכשיו אנחנו כבר עולים לעמדה. יכול להיות שהם לא מבינים מה קורה פה?

המנוע החצי שפוך שלנו כבר מוציא כל כך הרבה עשן שחור שכל סאגר באזור יכול להתכוונן עלינו ברגע שנבצבץ מעבר לפסגה. אדרנלין מפמפם, פגז טעון בקנה, מתגים מוכנים, ממשיכים לעלות. כוס אמק אני מת להשתין. יכול להיות שהמ”מ לא שמע אותי? “אתה קולט שהם מחכים לנו שם עם סאגרים ברגע שאנחנו למעלה, כן?”

“תן גז כבר!” המ”מ צועק לנהג, לגמרי מתעלם ממני.

עולים, עולים, המנוע צורח, מלא עשן שחור ואז, כמה מטרים לפני הפסגה המנוע נשפך לגמרי. עשן, רעש בפול-גז אבל הטנק לא מצליח לעלות יותר. המ”מ צורח באטרף לנהג להעיף אותנו למעלה כבר, שלא אכפת לו אם המנוע גם יישרף לגמרי אבל שום דבר לא עוזר, הטנק לא זז.

נהג אחורה!” הוא צועק. אנחנו מתגלגלים אחורה לתפוש מרחק ולקחת תנופה כדי שאולי נצליח בכל זאת לעלות. המנוע צורח אבל הטנק מתגלגל קדימה כמו זקנה על קלנועית בקיבוץ. לא מצליח לעלות. בפנים אני מרגיש מרק של הקלה מוהל גולש של אכזבה. הכל מתערבב וכוס אמק כמה שאני צריך להשתין כבר

המ”מ עכשיו אשכרה באטרף, צורח ומרביץ עם האגרופים על הצריח. פעם ראשונה שאני רואה בעיניים איך נראית חתירה אמיתית למגע תחת אש ואיך נראה תסכול מטורף של קצין שהטנק שלו לא עומד במשימה הזאת. אני גם מבין כמה רחוק כל זה מאיפה שהראש שלי נמצא. המ”מ הזה נראה לי כמו משוגע לגמרי, לא רק מהאטרף שלו לעלות לשם אלא גם מזה שהוא פשוט לא מוכן לקבל את העובדה שהטנק לא יביא אותנו לשם.

אבל מצד שני אני גם מתחיל לחשוש שאולי זה איך שמפקד אמיתי צריך לחשוב ואולי זה שאין לי את האטרף הזה זה סימן שאני בעצם הדפוק פה, ושאין לי בעצם מה לחפש בתור מט”ק אמיתי. מבין כמה טוב זה שלא לקחו אותי לקצונה. מתחיל לחשוש שאולי אני אפילו לא ראוי לשום דרגת פיקוד אם בראש שלי עוברות כל מיני שאלות של: למה לרוץ דוך לתוך מלכודת? אין איזו דרך אחרת לאגף מסביב או לעשות משהו יותר חכם? למה שלא נחשוב על זה לשנייה? אנחנו הרי לא עומדים לפגוע בשום דבר בכל מקרה אם זה מגיע מרכס א-רפיע…

התשובה לכל השאלות האלה כמובן היא כי אין זמן. כי חתירה למגע זה ערך עליון. כי צריך לעלות למעלה ולהחזיר אש – אפילו אם לא מדויקת. כי צריך במינימום להוריד ראשים ולתת לחי”רניקים הזדמנות לחלץ את עצמם. מבחינה פיזית אני מוכן לגמרי לעשות את מה שצריך. מוכן לירי, מוכן לתרגולת טילים, יודע מה לעשות, לא מתפרק מנטלית מהפחד או שום דבר. אבל אני פשוט חצי מבין אחר כך שאולי אין לי ממש מה לחפש בתור מפקד אמיתי. שאם כל זה שאני לא נשבר תחת הלחץ, אני עדיין חושב ומתפלסף עם עצמי יותר מידי.

עם תסכול מטורף מזה שאנחנו לא יכולים לירות עליהם כמו שצריך, המ”מ מחליט להחזיר אש בדרך היחידה שאנחנו יכולים מהצד הלא נכון של ההר. פעם ראשונה שאני בצוות טנק בזמן לחימה שמשתמש במרגמת 60 של הטנק. (רק לא מזמן הבנתי כמה נדיר זה לירות פצמ”רים מהטנק בלבנון – ומסיבה טובה) אני חושב שהטנק השני, שלא זז מטר כל הזמן הזה, גם נתן במרגמה. זאת בדיחה הרי – עם כל התחמושת שיש לנו בטנק, במקום לפוצץ אותם עם פגזי 105 בכינון ישיר אנחנו משגרים על עיוור בכינון עקיף לא הרבה יותר מרימוני יד על צלע הר. העפנו לעבר מקורות הירי המשוערים את כל הפצמ”רים שהיו לנו, והחי”רניקים השתדלו לכוון אותנו עם תצפית על הנפילות הקטנטנות שהם בקושי הצליחו לאתר. אני די בטוח שלא פגענו בשום דבר חוץ משיחים ובולדרים. בסוף אם אני זוכר נכון חיל אוויר נתן גיחה קטנה מעל לרפיע כדי להרגיע את העניינים. איכשהו כל החי”רניקים הצליחו לצאת משם בחתיכה אחת וכולנו חזרנו לריחן – בעזרת ה”דובי” כמובן.

אבל עד שה”דובי” מגיע, אנחנו יושבים בטנק ומחכים. כבר אין פצמ”רים אבל עדיין הכל מתוח ואין מצב לצאת מהטנק. בשלב הזה אני כבר לא סתם נורא צריך להשתין, הבטן כואבת בטרוף ואני כבר לא יכול לסבול את זה יותר. פאדיחה (עוד  פאדיחה) אבל אני חייב לבקש מהמ”מ רשות להשתין. אין לנו בקבוקים או שום דבר אז בלית ברירה הוא נותן לי לפתוח מסדרון אחורי ולהשתין משם. וככה אני מקבל אולי מטפורה לזמן שלי בלבנון – תקוע בתוך מסדרון אחורי של טנק, משתין החוצה בישיבה.

את הסיפור הזה סיפרתי בעבר בצורה יותר לוחמנית. לא סיפרתי אבל את הפרטים הפחות הירואים, על איך שמבחינה מנטלית אני לא חושב שהיה לי בעצם מה לחפש שם.

זה נכון שהגעתי ישר מביסל”ש, שלא עברתי אל”ת, שלא הייתי בשום תפקיד פיקודי שם ושמבחינה מעשית תפקדתי בסדר (חוץ מהיציאות שלי למ”מ). אבל אני עדיין מתבייש מאיך שחשבתי ואני מפחד לחשוב שאולי עדיין הייתי חושב ככה אפילו אם הייתי בתפקיד מט”ק שם. לא יודע. אני לא חושב שיצאתי מלבנון עם איזו טראומה או משהו, אבל כן יצאתי עם בושה קטנה שהסתרתי כל השנים האלה וחשש קצת יותר מאומת שאולי אני לא ממש בנוי להיות איזה פייטר רציני. רגשי הנחיתות שלי היו ונשארו.

 

לחימת גרילה כמו זאת מול החיזבאללה בלבנון זה דבר נורא מתסכל. האש שלהם יכולה להיות מאוד מדויקת ומפתיעה אבל ברגע שמחזירים אש פתאום כבר אין שם על מי לירות. הנזק היחיד לחיזבאללה שאני הייתי מעורב בהנחלתו היה כשירינו כמה פגזים על עמדת אויב לא מאוישת הזאת בכסרא (שיכול להיות שפשוט הייתה ערימת עפר בלי משמעות) וכשירינו אש מקלעים על מה שנראה לנו שהיה אולי מטען נפץ שחיכה לנו בעמדת לילה (שהסתבר שבעצם היה סתם ארגז קרטון שהתגלגל לשם ברוח). ובכל הזמן הזה הקטיושות המשיכו לעוף לגליל וחברים, מפקדים וחיילים שלי המשיכו להרג ולהיפצע שם.

היה את החבר שלי יוסי וינשטוק שנהרג בעיישיה ב 95. היה את ליאור רמון מפלחה”ן נח”ל שיצא לי לעשות אתו אימון משולב (שריון-הנדסה) ולהכיר אותו טיפה לפני שהוא נפל ב 96 באירוע “בז” ליד מוצב דלעת. נועם, מהבית ספר שלי, שנהרג ב 94 בדרך לבופור. צ’ופצ’יק מקיבוץ סער שנפצע קשה ב 98. מרדכי עציון שעשה איתי מסלול וקורס מט”קים שנפצע קשה מפגיעת טיל נ”ט בטנק שלו במוצב דלעת ב97 .הטען של מרדכי, ליאור שבתאי, היה חיל שלי שאימנתי בבסיס סיירים להיות טען לפני שהוא הגיע לצוות של מרדכי. ליאור נהרג מהטיל הזה. דביר לניר, שהיה אחד מהמפקדים (“גננים”) שלי בקורס מפקדי טנקים, נהרג באסון המסוקים ב 97. ועוד, ועוד, ועוד…

אני זוכר כמה מפחיד היה הרעיון בזמנו של לצאת מרצועת הביטחון. אני זוכר שחשבנו שאם ככה רע ליישובי הצפון כמו הקיבוץ שלי עם רצועת הביטחון, יהיה פי אלף יותר רע בלעדיה. ואז הגיע הפינוי והכל נרגע. אז למה כל זה היה טוב בכלל? ואחרי שש שנים הגיעה מלחמת לבנון השנייה והראתה שאולי לא הכל היה רגוע ממש, ואחרי המלחמה עוד פעם שקט—עד הפעם הבאה.

אני כבר מזמן לא גר בקיבוץ, ולסיפורים ולזיכרונות האלה אין ממש כיוון או אג’נדה. הם מבטאים חלק מההוויה המבלבלת, הפרדוקסלית, העצובה והמתסכלת של אותם ימים, אבל זה חשוב לי לזכור אותם, וחשוב יותר מהכל לזכור את אלו שכבר לא איתנו, את אלו שלא שרדו את מלחמת רצועת הביטחון.